הפעם הראשונה בהיסטוריה של ה- FPA (אגודת הפריסטייל העולמית) אליפות העולם בפריסטייל יוצאת מגבולות ארה"ב ומגיעה לאן אם לא.... רימני איטליה. כמובן שלא יכולתי לפספס את ההזדמנות הזו. לפגוש את הגדולים מכולם כאן באירופה.

ארזתי את תיק הצלחות שלי ויצאתי אל הדרך. להלן סיכום של שלושת ימי התחרות וכמובן כל הלפני ואחרי, שהם לא פחות טובים. מסתבר שאם מחזיקים צלחת כל מיני דברים מוזרים יכולים לקרות.

כתב: דורי יניב, אליפות העולם בפריסטייל 5-7 לספטמבר 2003
הערות: אני מכניס בכתבה הרבה שמות כדי שתכירו את השחקנים הגדולים. הרבה פעמים רואים כל מיני תוצאות של תחרויות ושמות של אנשים. אז עכשיו תתחילו להכיר אותם.

כמובן שהטיסה הייתה בשעה לא חביבה במיוחד וכבר ראיתי איך אני עובר יום וחצי ללא שינה. ארזתי את הציוד שלי וכמה בגדים לשחק וקדימה אל הדרך. לקחתי איתי צלחת חדשה בתור מתנה לזוכים במקום הראשון. חשוב שיכירו את הפריסבי הישראלי לא?

אני אחסוך לכם את השיחה עם נהג המונית, שפרק עלי את כל היסטוריית חייו וביקש ממני לשמוע בעצתו ולא לחזור על הטעויות שלו, ונגיע ישר לטרמינל. מה כבר יכול לקרות שם? ספריי סיליקון!!! אסור!!!. אף אחד מאנשי הביטחון לא ידע בדיוק מה לעשות עם זה כי הסברתי להם שזה ציוד מקצועי וכו'. בסוף הגענו למסקנה שעדיף שאני אחביא את זה וזהו (מצחיק אבל עבד).

לא עובר רגע ואת מי אני רואה בטרמינל? מנהל מרכז הגלישה. כן כן הירקון 22, החנות הידועה ל- "שימצה" בתור המקום להשיג בו צלחות DISCRAFT. ומה... הוא נוסע עם חבר (ושתי קוזינות) ליוון. המשפט הראשון שהוא אומר לי: "איזה דפוק אני שלא הבאתי פריסבי איתי". למזלי הייתה לי מיני בכיס ושיחקנו לנו ברחבי הדיוטי פרי בתור פיצוי. נפרדתי מהם לשלום ועליתי למטוס שלי.

תפסתי קצת שינה ולאחר הנחיתה ברומא חיפשתי לי את הרכבת הראשונה לטרמיני ומשם לרימיני. בניגוד לפעם הקודמת, בפאגנלו, לא הזמנתי מלון מראש כי הרגשתי שאני כבר מכיר את העיר ואין לי הרבה מה לסחוב ככה שזה אפשרי לחפש מלון לבד. אז זהו שלא!!!

לאחר חיפושים ממושכים וסחיבת כל הציוד שלי בדרכים הגעתי לחדר, פרקתי את הדברים. עברתי ללבוש freestyle וירדתי אל מקום המפגש. היום הראשון תוכנן לרישום שחקנים ומסיבת פתיחה.

זהו אחד הרגעים הכי כיפיים בכל תחרות. לפגוש את כולם. אנשים שלא ראיתי כבר כמה שנים. כולם באים בשביל לשחק. אין דרך להמחיש את ההרגשה הזו. ומי האדם הראשון שאני רואה? Sune. הוא ישב לו שם עם בקבוק בירה כהרגלו. כולו אדיש ואומר לי מה עניינים, יענו אנחנו רואים אחד את השני כל הזמן. מי שלא יודע Sune הוא פריסטיילר נורבגי שעשה את ה- TOUR המשותף עם טומי לייטנר ועם NIKE.

אזור התחרות היה יפה, משטח עץ רחב על החול, הגברה, אוהלים וכו'. כבר עשה חשק לשחק. מרחוק אני רואה את כל שאר השחקנים נרשמים ומקבלים את ערכות השחקן שלהם.

כאן זה המקום להגיד שאני לא נסעתי להתחרות. ידעתי את זה מראש. המטרה הייתה ללכת ללמוד איך לתכנן אירועים כאלה, ללמוד טוב יותר את שיטת השיפוט וכמובן לקרוע את עצמי במשחקים עם הטובים בעולם.

איך שאני מתקרב לכולם אני מזהה את לארי אימפריאלי (היה בארץ ב- 1999). לארי היה אלוף העולם בפריסטייל כ- 10 פעמים. אחד השחקנים הבודדים שלא משחק עם ציפורניים. שליטה מעולה, וכמו שכולם אומרים: "שהצלחת מתה תן אותה ללארי". הבחור הזה יוצא כמעט מכל דבר. כמובן שראיתי את Dave Lewis או Spike Lewis כמו שהוא נקרא עכשיו אחרי הפרסומת של NIKE (זה הבחור עם הקוצים בפרסומת). שחקנים נוספים שראיתי היו Dave Murphi (הקרח בפרסומת). אגב, ארנון נקרא על שמו (בביקור של לארי בארץ הוא אמר לארנון שהוא דומה לדייב. ומאז זה נשאר ארנון The Murph).

בקיצור כולם היו שם. פול קני (יו"ר ה- FPA), כל האיטלקים ששמחו לראותי בפעם השלישית בשנה הזו ועוד ועוד. אחד השחקנים שאני חייב לציין הוא רנדי סילבי. יש לו תפקיד בהמשך אז תחכו (רנדי הוא שחקן מבוגר אבל תותח על. מי שראה קצת סרטונים מהעולם יש לו קטע של Brush עם הסוליות של שתי רגלים בקפיצת התרסקות. כזה דבר יש רק אחד בעולם).

אני חייב להזכיר עוד כמה חברה, אין מה לעשות, ככה זה כולם חשובים. אז כמובן שפגשתי את גארי ארלברך (אף פעם אין לי מושג איך מבטאים את השם שלו). גארי היה הפרטנר שלי בפאגא 2003, ששם לקחנו מקום שלישי (אני לא מאמין שזה קרה בכלל). בנוסף, גארי מפעיל חברה שנקראת Spinning Bees, שמלמדת פריסבי ברחבי קנדה (הוא עושה עבודת קודש).

והדבר הבא, ואני אומר דבר ולא השחקן הבא, הוא גרג הוספלד, או The Meniac, או Big Uggo. יש לאיש הזה הרבה שמות אבל זה אחד האנשים הכי מוזרים שתפגשו בעולם (ואני ביליתי איתו שבוע שלם ב- 1999 בשוודיה). גרג עובד בתפקידו בתור ג'אגלר והוא עושה דברים מטורפים עם הגוף (אחד האנשים היחידים שמסוגלים לעשות תפיסת Monster).

ואחרי כל הקדמה הזו נגיע לאירוע עצמו. אז היום הראשון תוכנן לרישום כל השחקנים, קבלת ערכת שחקן, תיאומים אחרונים ומסיבת פתיחה. אני לא הבנתי איך הכל מתארך כל כך והשמש שוקעת ושום דבר לא מתחיל. אבל האיטלקים האלה חזקים. הם אירגנו רחבת משחק עם מוזיקה ותאורה מושלמת. המסיבה הייתה טובה, הרבה אוכל ויין ומעגל מתופפים שבמרכזו כל אחד עלה באופן ספונטני ונתן קטעים של פריסטייל (גם אותי משכו לזה אבל זה כבר היה הרבה יותר מידי יין, ומה שאני זוכר זה אותי ואת גרג מרביצים סשן עם מיני).

כבר נהיה מאוחר, אבל לאף אחד לא היה איכפת, מעגל המתופפים הלך לישון וזה היה האות לכולם לרוץ לרחבה ולפתוח במשחקים עד 4:00 בבוקר. כבר למחרת היה צריך להתייצב לפגישת שחקנים, הסבר על השיפוט וכו'.

אין לי מושג אם היה הסבר על השיפוט או לא כי אני הגעתי רק בצהריים, אבל אני מנחש שלא פיספסתי כלום, כי כולם היו מעוכים. היום הזה הוקדש למקצה ה- OPEN (שזה מקצה של קבוצות של שני מתחרים, בדר"כ גברים אבל אפשר גם גבר ואישה).

בדרכי לאיזור התחרות נתקלתי בשלט מוזר, התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין (חיה) נמצאת כאן ברימני. איזה צירוף מקרים מעניין, כמובן שהייתי חייב לקחת תמונה של זה. הגעתי למתחם התחרות ונזכרתי שאחותי נתנה לי מטלות עוד בבית. למצוא את ננדו ולהעביר לו מכתב. ננדו הוא אחד הפריסטיילרים מרומא, בחור מחוק לחלוטין (השמועות אומרות שהוא בכלל איש צבא, בכל מקרה על המגרש הוא אין מצב להאמין לזה). ננדו הוא אחד האנשים שהתחיל את המסורת של ללכת עם מיני דיסקים על הצוואר. אני זוכר שהגענו לפאגא באפריל וכל מה שהוא אמר לי היה: "I want your mini here", כאשר הוא מצביע על השרשרת שלו, מלאת המיניס. לאחר חיפוש קל איתרתי אותו והוא ממש שמח לקבל את ההפתעה מהילה.

כמה מילים על פגישת הפריסטיילרים. זוהי פגישה שכולם מגיעים אליה ומדברים על עתיד הספורט ואיפה לעשות את אליפות העולם הבאה. כולם דיברו (כל מי שרצה כמובן) וגם אני הוספתי כמה משפטים על מה שקורה בארץ ושנהיה שמחים לארח את אחת אליפויות ה- FPA בעתיד. ברגעים אלו התקבלה החלטה, שאולי כדאי לעשות שתי תחרויות (הסבר תיכף) כי קשה לשחקנים מארה"ב להגיע לאירופה גם בשביל פאגא וגם בשביל אליפות העולם בפריסטייל. שתי התחרויות יהיו האחת בארה"ב ויקראו לה אליפות US בפריסטייל והשניה תהיה אליפות העולם בפריסטייל (שכולם רצו שהיא תהיה שוב באיטליה). אני מאמין שמתישהו בשנים הקרובות תזכו לראות גם כאן את אליפות העולם בפריסטייל.

בהמשך היום ראיתי את כל הרוטינות, היו שם דברים באמת יפים. ואת הזמן בין המקצים הקדשתי למשחקים, יחסי ציבור קצת, לימודים (ארגון האירוע וכו'), עזרה וכמובן לימוד שחקניות חדשות מהחוף: Guardare Ela Frisbee (עניים על הצלחת). זה היה חזק מאוד וחלקן אפילו נשארו איתנו עד סוף התחרות (כלומר באו לכל שלושת הימים, וגם הלילות...).

אני הצעתי גם תחרות נוספת להבא: מקסימום תלמידים חדשים. זה מקדם את הספורט וזה המקום הכי טוב לעשות את זה. צריך לחשוב על זה יותר לעומק אבל אני חושב שזה משהו שילך חזק כחלק מה- Spirit.

אחרי היום הראשון (השני של התחרות אבל הראשון של האקשן) שכולם כבר מתחילים להרגיש את השרירים צועקים הצילו, מגיע ערב יום ראשון. וכמו תמיד מארגנים ארוחה של כולם (שלא ברור מה יקרה אחריה). כולם התלבשו יפה וסגרנו לנו מסעדה. אני לא אפרט הרבה על מה שקרה שם (תראו בתמונות), אבל מה שכן בסוף הארוחה הגיעו לשולחנות בקבוקי למונצ'לו. אוקיי... מי שלא יודע מה זה עדיף ככה, מי שיודע מבין שמה שאני הולך לספר עכשיו הגיוני לחלוטין.

נגמרה לה הארוחה וכמובן שהיו שמועות על משחק אבל רוב השחקנים הורידו ציפורניים ולאף אחד לא הייתה צלחת. כולם כבר יודעים מה קורה שיש צלחת באיזור וכנראה שניסו להמנע ממשחק אל תוך הלילה (בכל זאת עוד כמה שעות כבר היה צריך להגיע למגרש להמשך התחרויות).

קליי ולואי (אישתו) משכו את כולם (מי שיכול היה ללכת) לפיאצה המפורסמת מהסיפור של פאגאנלו (כן כן, זאת שבה קליי איבד שתי צלחות על גג של כנסיה). שורה ארוכה של פריסטיילרים עשו את דרכם למקום. הגענו לפיאצה והיא הייתה מלאה באנשים ובאיזה יריד. משהו לא ברור אבל עם הרבה מכוניות ודוכנים באמצע. באותה הנקודה הוציא ג'ון טיטקומב (וכמו שהוספלד אומר: "don't stick your teat in a comb") צלחת סמויה שהייתה לו בתיק וזו הייתה נקודת המפנה של הערב.

תקלטו את הסצנה: 40 פריסטיילרים בפיאצה הומה אדם ואני, שכמובן רגיל למצבים של לשחק בין אנשים מהעונות ב- 9Beach. הכל התחיל בקטנה, מסירה של 30 מטר מעל דוכן ומכונית. מסירה שניה כבר עברה ל- 60 מטר מעל הרבה יותר אנשים ומכוניות וכבר התחלנו לקבל קהל שלא הבין בידיוק מה קורה שם. מאותו הרגע התחלקנו לשתי קבוצות בכל אחד מקצוות הפיאצה ואנשים זרקו זריקות מטורפות של 80 ו- 100 מטר מעל כולם. היה שם הכל, שימוש בקירות, הקפצות, זריקות קשתיות מעבר למזרקות וכולם מוחאים כפיים. פריסטייל, Brushing ועוד ועוד. אין דרך לתאר את הדבר הזה. בדר"כ שאנחנו בארץ עושים את זה לבד שני אנשים זה לא זה. לכל מקום שהצלחת הגיעה היה פריסטיילר או פריסטיילרית שידעו מה לעשות. בסוף לקחו לי את הצלחת בכח כי רצו להמשיך לעוד מקום.

רק עוד קטע אחד מכאן. טומי נכנס ל- Zone שחבל לכם על הזמן. כולם כבר הלכו אבל הוא נשאר עם הצלחת והבריש אותה לכל כיוון בתוך מסדרונות שהיו שם בצד ואני אחריו רץ בשביל לתפוס תמונה. הוא סיים את זה כאשר הוא מרוח לחלוטין על הרצפה ושנינו לא יודעים את הדרך חזרה לפיאצה.

לאחר התאוששות איטית מצאנו את דרכינו חזרה לקבוצה והגענו לבר מקומי. פתאום הוספלד הוציא מיני מהכיס הקידמי של החולצה והתחיל לעשות שטויות (מי שלא יודע הוספלד הוא אמן ה- foo foo contest). לא עבר זמן רב עד שהשתלטנו על מאוורר שהיה שם והמצאנו משחק. כיוונו את המאוורר כלפי מעלה ונתנו ספין למיני, שמנו אותה מעל המאורר וכולם היו צריכים לתת לה מכות קטנות כדי שהיא לא תעוף לצדדים. אחרי שזה לא עבד טוב עברנו לצלחת גדולה (וכל ההבדל היה נזקים יותר גדולים למקום...). אני החלטתי באותה הזדמנות לתפוס את אחת הבחורות שהיו שם ולתת לה לסובב את הצלחת, אבל לא לפני ששנינו עומדים על הבר. עוד הרבה דברים קרו בערב הזה אבל בסופו של דבר הגענו הביתה מחוסלים ומחכים למחר.

הגיע היום השני של התחרות. חצאי גמר של כל המקצים. מזג האוויר היה טוב וכמות הקהל גדלה מאוד. זה היה יום שבת והרבה מאוד אנשים היו בחוף. היה כיף לראות עשרות של שחקנים חדשים ממלאים את האזור. לי יצא ללמד ביום הזה המון ואפילו פגשתי ילד בן 8 שיכול לעשות Delay, טיפים ועוד כל מיני דברים (זה כבר באמת טירוף, אני התחלתי לשחק רק בגיל 17).

היום הזה היה מוקדש גם לתחרויות Co-Op, שהם בעצם תחרויות בקבוצות של שלושה אנשים ולא שניים. לבנות רוטינה של שלושה זה דבר קשה מאוד וכאן כמובן כיכבו הקבוצה האיטלקית, ה- Ciakka Uakka (זה נשמע כמו צ'אקא וואקא), בכיכובם של Clay, Nando and Lorenzo. החברה האלה למרות גילם המופלג פשוט קרועים על כל הראש ותמיד אפשר לצפות מהם ל- Show.

הערה מקצועית: חלק מהניקוד בתחרות ניתן בקטגוריה שנקראת Artistic Impression. קטגוריה זו מחולקת לכמה תתי סעיפים ואחד מהם זה ה- Show. הם תמיד מקבלים שם את מירב הנקודות.

לואי (אישתו של Clay), שהייתה אחראית על ההכרזה ועל הקריאה לקבוצות, מכריזה במיקרופון על הקבוצה האיטלקית (כמובן הפייבוריטים של הקהל), ומוסיפה כמה מילים על בעלה. כולם מוחאים כפיים אבל אף אחד מהקבוצה לא מופיע. כולם מחכים כמה שניות ושום דבר. פתאום נשמעת המוזיקה של משימה בלתי אפשרית, כל אחד מהחברה האלה לבוש בביגוד מוזר עם אקדח מפלסיק, והם נעים למגרש לאט לאט, תוך כדי מציאת מקומות מחבוא טיפשיים (מאחורי שלטים, בתוך הקהל, בשולחן השופטים וכו'). הם נכנסים לבמה בהליכה אחורה ונתקעים אחד בשני. וככה מתחילה לה הרוטינה (זה היה רק הסיפתח למה שחיכה לכולם מחר).

הרוטינה שלהם הייתה יפה ואפשר היה לראות שהחברה האלה משחקים הרבה ביחד. היום הזה המשיך בהרבה תלמידות חדשות והרבה רוטינות שאני עדיין לא בטוח שהצלחתי לקרוא. לקראת ערב עלתה הצעה להביא אוכל למגרש (שהיה מואר כל הלילה, ולכן איו שום סיבה ללכת. מוזיקה, אוכל, תאורה ומשטח למשחק, מה עוד צריך בחיים?). לואי וקליי לקחו מכל אחד 5 יורו והביאו למגרש מגשים של אוכל ממקום קרוב וכמובן הרבה יין. זה היה מטורף לחלוטין, כולם אכלו שתו ושיחקו ללא הפסקה.

לאחר כשעתיים של משחק ראיתי את לארי (Lerbs) והוא שאל אותי אם אני רוצה לזרוק קצת למרחק (זה היה אחרי שהוא ראה אותי יום קודם זורק בפיאצה). מיד הוצאתי צלחת 175 והתחלנו להתמסר מעל כולם. לארי גם הקפיץ צלחות על משטח הפריסטייל בין כולם. אחרי כמה מסירות החלטנו לעבור לזריקות קשתיות גבוהות וכאן קרה משהו מדהים. לארי זרק לי צלחת גבוהה מאוד שחזרה בזווית התקפה חדה (גרזן בשפת העם). אני לא יודע מאיפה זה בא לי אבל שלחתי את היד הרחק ונתתי שם תפיסת Scarecrow שחבל לכם על הזמן. באותו הרגע כאילו הייתה איזה שניה של דומיה, היה נראה שכולם ראו את זה ועצרו את המשחק (אולי זה היה לי רק בראש כי קיבלתי כזה זעזוע מהעוצמה). נשמעו הרבה מחיאות כפיים וצעקות ולארי אמר לי שהוא חושב ששברתי את השיא בתפיסת Scarecrow למרחק וגובה (לא יודע אם יש שיא כזה או לא אבל אני יודע שאחרי זה לא שיחקתי עד למחרת בבוקר....כאב נורא).

היו השלישי הגיע, כל הגמרים ומזג האוויר היה טוב. המקום התחיל להתמלא בקהל והיו אנרגיות עצומות. מלא צלמים כתבים וכו'. התחילו בגמר נשים משם לגמר Co-Op ובסוף גמר Open. כל הרוטינות היו ברמה גבוהה מאוד ואני מוניתי לעוזר לראש צוות השיפוט (סינדי קרוגר).

אני אנצל את הרגע לספר לכם מה עשו Ciakka Uakka. או קיי זה טיפה מסובך אבל החברה האלה דפוקים בראש זה בטוח. הם הגיעו לבושים בתור בודקי קרינה עם מכשיר שעושה רעשים ובסופו מודבקת צלחת. שניים מהם היו אחראיים על הסריקה והשלישי כל הזמן זרק נפצים והדליק זיקוקים. השיא היה כאשר הם הוציאו זיקוק ענק, שנראה כמו מקל צבעוני. הקהל, שכבר קיבל כל מיני פיצוצים והתמלא בעשן, כבר התחיל לחשוש מה החברה האלה יעשו עכשיו. הם מצאו את האיזור שעשה הכי הרבה רעש (ע"פ הסורק הצלחתי שלהם), תקעו את הזיקוק בחול, הדליקו (תבינו שזה מטר מהקהל), ברחו לבמה ושכבו עם הקסדות על הראשים. הפתיל דלק ודלק וכאשר הגיע לסופו כל הקהל הרים ידיים להגנה ו..... כלום!!! כן כן פשוט כלום!!! הזיקוק לא עבד.

באותה שניה נזכרתי בסרטים המצויירים של Wile E Coyote ו- Road Runner. מה יקרה עכשיו? ננדו קם מתקרב בזהירות נוגע בזיקוק וטס אחורה בפחד. בקיצור שום דבר לא עבד. הזיקוק היה מקולקל ולכן החברה החליטו לעבור לרוטינה שלהם (יש לזה המשך אחוריזה).

לצערי מתישהו באמצע כל התחרות מזג האוויר השתבש והרבה מהקהל החליט ללכת הבייתה. חבל כי היו שם מעל 1000 איש בקלות. אבל הכל המשיך. טומי נתן Show אדיר, וגם דייב לואיס וארתור קונינגטון, שלקחו את המקום הראשון ב- Open.

התחרות נגמרה ואני הענקתי לקבוצה המנצחת צלחת מתנה מאיתנו (חשוב שיזכרו את הפריסטיילרים הישראליים באופן חיובי). כל שאר הערב היה מוקדש למסיבה, הענקת פרסים והרבה כיף. נשארתי בסביבה כדי לעזור בקיפולים ופתאום אני שומע צעקות וצחוקים באיטלקית. אני מסתובב אחורה ורואה את קליי, ננדו ולורנזו מחזיקים את הזיקוק שלהם (שדולק עכשיו) וממלמלים כל מיני משפטים. תרגום חופשי שלי למה שנאמר שם הוא: "איזה זיקוק מניאק, ננדו פעם הבאה אתה לא קונה את הזיקוקים....". בקיצור צחקנו על זה איזה 15 דקות והמשכנו לקפל.

המסיבה הייתה כבר תוך שעה והיינו צריכים להספיק להתקלח ולחזור חזרה לאזור התחרות לפאב בשם Coconuts. אני, ששהיתי אצל אמה (Ema) במשך כל התחרות, לא חשבתי על פתרון איך אני חוזר אליו הביתה מתארגן וחוזר (רק להגיע אליו הביתה זה כמעט 40 דקות ברגל). אמה לא יכול היה לעזור לי כי הוא היה חייב להיות במקום בזמן כדי לעזור. בזמן שחשבנו קליי הוציא מאיזה מקום אופניים קטנים ואני ניסיתי את מזלי בלרכב עליהן. בואו נגיד שהניסיון הזה כמעט פתר את הבעיה הקודמת כי היה שלב שבו איבדתי שיווי משקל וממש כמה סנטימטרים ממני עברה משאית.

בקיצור מה עושים? אמה העלה רעיון. היה לו טוסטוס במקום והוא היה מוכן לתת לי אותו שאני אחזור לבית, אתקלח ואגיע למסיבה. אני בחיים שלי לא נסעתי על טוסטוס בכביש ובטח לא במקום שאני לא מכיר את כל החוקים והתמרורים. חבל שאין לי תמונות של זה אבל זה מה שקרה ואחרי כמה תמרונים כדי לא לפגוש משטרות הגעתי לבית ותיק תק מצאתי את עצמי חזרה על הטוסטוס בין כל מיני מטורפים על הכביש, בדרך חזרה ל- Coconuts.

איך שאני מגיע לשם, טיפה באיחור לצערי עקב אי השליטה שלי בטוסטוס, אני רואה את כולם לבושים יפה וכבר מתחילים להכריז על הפרסים ולסכם את האירוע. היו כמובן פרסים שונים ומגוונים, נתחיל בדברים הפשוטים כמו המנצחים בתחרויות בקטגוריות השונות. כמובן שאת הפרס הראשון לקחו דייב לואיס וארתור, הם עלו לבמה נתנו כמה מילים ואחריהם עלו שאר המנצחים (גברים נשים וכו').

פרס מעניין מאוד היה "תרומה לפריסטייל", ואותו קיבל טומי לייטנר על כל המאמצים שהוא עשה כדי לקדם את הספורט בכל אירופה בחודשים האחרונים. טומי עבד הרבה עם סונה והם עשו מופעים בכל אירופה ביחד עם הקמפיין של NIKE. בנוסף טומי שומר על קשר עם פריסטיילרים מכל הארצות ותמיד מקשר בין כולם לכולם. היה יפה לראות את זה.

חולקו עוד פרסים על ההשקעה בארגון האירוע לקליי, לואי ו- JUMPI (זה שם שחשוב לזכור. הבחור הזה הוא אחד המארגנים הראשיים של PAGA). וכעת הגיע הזמן לפרס החשוב ביותר - Spirit of the Game. אז ככה, את הפרס הזה בוחרים כולם. ובאמת בזמן האירוע עצמו ביקשו מכל השחקנים לרשום על פתק את ההצבעה שלהם. כל הפתקים נאספים ומי ששמו מופיע הכי הרבה פעמים מנצח (אני לא יכולתי להשתתף מכיוון שלא התחרתי... עצוב מאוד כי היו כמה אנשים שבאו אלי ואמרו לי שהם בחרו אותי).

מתח ב- Coconuts, מי זה יהיה?

נשאיר אתכם במתח עוד קצת.... איך בכלל בוחרים את האיש הזה? זה משהו שקשה להסביר במילים. דבר ראשון זה feel, כלומר השחקן הזה צריך לתת לך להרגיש טוב שאתה משחק איתו. אתה צריך להרגיש שהוא משחק הרבה בשבילך ולא בשביל עצמו. הוא צריך "לפנק" בזריקות טובות, הרבה FLOW ולהשקיע במשחק (לא משנה אם זה בתחרות או באופן חופשי במהלך כל האירוע). דבר נוסף חשוב הוא השקעה בשחקנים חדשים. אותו אדם צריך לאהוב ללמד ולרצות להפיץ את המשחק כמה שיותר.

האם זהו?

לא!!! חשוב גם שאותו אדם יהיה עם רוח ה- Spirit גם שהוא לא עם צלחת. זה אומר חברותיות, עזרה וכל הדברים שלהרבה אנשים בארץ (לא השחקנים חס וחלילה) חסר.

ולאחר כל זה, מי נבחר?

אני בטוח שלא יכולתם לנחש את זה אבל זה היה רנדי סילבי. הוא אחד התותחים. את רנדי פגשתי לראשונה ב- 1999, בקלמר שוודיה. אליפות העולם הראשונה שלי ב- Overall. איך שראיתי אותו כבר התאהבתי בבן אדם הזה. הוא מצחיק לאללה, זורם ותמיד מקרין חביבות. המשחק שלו ממש יפה, למרות שהוא טיפה שמנמן, הוא היה פעם שחקן בתאטרון ויש לו תנועות גוף אדירות. הוא גם תמיד ימציא מהלכים שאין לאף אחד אחר.

בקיצור רנדי בתחרות הזו השקיע המון בשחקנים חדשים, עשה מליון שטויות וכמובן עזר בלי סוף. הוא בעצמו היה בשוק שהוא קיבל את הפרס הזה והוא לא ידע מה להגיד לכולם במעמד המכובד. אני גם בחרתי בו ואני רק יכול להגיד משהו אחד: "Randy, you are the MAN".

האירוע המשיך לו עד לשעות הלילה הקטנות. כולם רקדו שתו ועשו מלא בלגאן. מה שכן הרבה אוכל לא היה שם וכמה מאיתנו שלא הספיקו לאכול (עקב נסיעות בלתי מוסברות על טוסטוסים) מצאו להם מסעדה צמודה והזמינו הרבה אוכל. אני מצאתי את עצמי יושב עם כמה מהפריסטיילרים של רומא, המארגנים של התחרות ועוד כמה חברה. הייתה שיחה מעניינת מאוד וכיוונים לשיתוף פעולה עתידי.

מה אני אגיד לכם,

אם חשבתם שכאן הסוף אז לא!!! הבעיה היא שאני לא יכול לספר מה קרה אחרי הפיצה שאכלתי. אני רק יכול להגיד לכם שזה קשור לים ולעוד 40 פריסטיילרים שלא היו במצב הכי מאוזן. מי שיכול להבין יופי. מה שכן האירוע הזה גרר אחריו כל מיני תחרויות מצחיקות אחרות כגון Naked Gitis והכי מגניב היה תחרות ה- Walktimate. כמו אולטמייט רק שאסור לרוץ ומותר להתנפל אחד על השני. 05:00 בבוקר וכולם משחקים את זה על השטיח האדום. אני מניח שבשלב הזה קליי, לואי ושאר המארגנים כבר ישנו היטב.

אין לי תמונות לפרסם משם כי זה אירוע חסוי שמוקדש רק למי שהיה שם (תבואו פעם הבאה...).

היום למחרת כבר היה הרבה יותר רגוע, כולם עושים תכניות של איך לחזור, איך להפגש בערים נוספות באיטליה. איך מוצאים את הרכבת הנכונה (לא מצחיק בכלל) וכו'. הרבה אנשים נשארו עוד יום ברימני (ככה גם אני עשיתי אבל זה בגלל שלא באה לי הרכבת, למרות שהופיע באתר האינטרנט שהיא אמורה לבוא. כמוני היו עוד כמה אחרים שנשארו גם עוד יום).

אחרי שלא הייתה לי רכבת מצאתי את עצמי הולך שוב לחוף, ושם היה לו סשן מזדמן של: גרג, פיפו, ג'ייק ועוד כמה. הייתה רוח ממש חזקה אבל זה לא הפריע לאף אחד. פריסטיילרים בדם. פיפו הפגין שליטה מדהימה (אני חשבתי שאני יודע לשלוט ברוח, כנראה שלא). כמובן שהצטרפתי אליהם לקצת ואחוריזה הלכנו לאכול.

את תכנית העזיבה שלי שיניתי, וקבעתי עם גארי ליסוע איתו ביחד לוונציה, משם הייתה הטיסה שלי. גארי נעלם לו לאנשהו אבל אמרתי לעצמי שאולי נפגוש אותו בכל זאת במקרה בפיאצת סאן-פאולו (בוונציה). עצוב מאוד לעזוב את כולם אבל מה לעשות. לפני שנסעתי כמובן נפרדתי שוב לשלום מאמה שנתן לי לישון אצלו ומטומי שהיה שם גם (באותה הזדמנות קיבלתי גם צלחת של NIKE FREESTYLE, אין הרבה כאלה אבל טומי יצא תותח והביא לי אחת). בנוסף קיבלתי שם איש קשר בוונציה: אנדראה. יש לי משחק מתוכנן.....

ארזתי את כל חפצי ויצאתי אל תחנת הרכבת. שם להפתעתי פגשתי כמה שחקנים שעשו את דרכם לתחרות אולטימייט באחת הערים באיטליה. מתוך כל השחקנים נסעו איתי ברכבת משפחת פריסבי מאושרת. אבא אמא ושני ילדים. זה מדהים לראות איך הספורט הזה מאחד את כל המשפחה. נסענו כל הדרך ביחד ולמזלי היה להם אוכל. כל הדרך דיברנו על מה קורה בארץ עם הפריסבי ובכלל ואיך הם התחילו לשחק (כמובן שבזמן השיחה אני מחסל להם את מלאי העוגיות).

למזלי אני די טוב עם ילדים ולכן הייתה לי שפה משותפת איתם. זרקנו מיני דיסקים ברכבת, צילמתי אותם ועשינו עוד הרבה שטויות (וכמובן גם אוכל). הנסיעה ארכה כ- 3 שעות וכבר באופק יכולנו לראות את הכניסה לעיר המוזרה הזו וונציה.

חשבתם על זה פעם, לגור בעיר שכולה מים. זה מדהים לראות איך אנשים משנים את ההרגלים שלהם בהתאם לסביבה. הדברים הכי פשוטים שאנחנו רגילים אליהם, בשבילם זה המוזר. אני אומר לעצמי הם רואים אותנו נוסעים על כבישים ואומרים לעצמם...."זה מעניין, לא רואים דברים כאלה כל יום". כל התשתיות בעיר הזו מסודרות כך שיתאימו למים: תחבורה, ניקוי וכו'.

טוב אחרי החלק המרתק האחרון נחזור לסיפור. אז הגענו לנו בשלום ירדנו מהרכבת וישר הרמתי טלפון לאנדראה, שכיוון אותי לתחנת סירה (ככה זה) מסויימת (לא זוכר את השם). משפחת הפריסבי באה איתי גם ובדרך עשינו כל מיני תמונות ואפילו כמעט מסרתי את הצלחת שלי לכמה חברה שנופפו לי מסירה אחרת.

הבעיה בסירות האלו היא שהן צפופות מאוד ואם אתה לא מספיק להגיע ליציאה אף אחד לא ממתין לך והסירה ממשיכה הלאה. עכשיו, כולם מסודרים שם והכל לפי החוק, אבל שצריך לרדת צריך לרדת. ככה אנחנו מתקדמים לתחנה ואני רואה שאין מצב שאני מצליח להגיע ליציאה. מחשבה מהירה אומרת לטפס מעל המעקה ולקוות לטוב....

בקיצור זה מה שעשיתי, לא הייתה לי ברירה. איזה מבטים וצעקות קיבלתי גם מהסדרנים ומכל קהל הוונציאנים שהיה שם....לא נעים אבל לא הייתה אופציה.

בתחנה חיכה לי אנדראה, בחור גבוה, לומד כלכלה ועובד בעירייה של וונציה. מסתבר שאני מכיר אותו כבר מפאגא, רק שלא קישרתי את השם לפנים. ישר הלכנו אליו לדירה. אחרי הרבה קומות עם כל התיקים הגעתי אל הנחלה, ומה הדבר הראשון שהוא עושה? שם לי את כל הווידאו שצולם בתחרות לפני יומיים.

ראינו קצת רוטינות והוא ישר התחיל לשאול אותי שאלות על תרגילים שונים וסיפר שאין לו עם מי להתאמן בוונציה. אני כמובן, אחרי הרבה שנים של משחק בחדר, אמרתי לו: "אתה לא צריך אף אחד בשביל להתאמן, אתה יכול גם לבד". איך שאמרתי לו את המשפט הזה ראיתי את הניצוץ בעניים שלו ומיד הוא לקח צלחת והתחיל לשחק בסלון.

הראיתי לו איך יוצאים לתפיסות מהמקום, איך עושים רולים ועוד ועוד. אחרי כמה זמן של אימונים יצאנו לעיר (הכל ברגל כמובן). מה שהיה טוב הוא שאנדראה מכיר את כל המקומות ויכול היה לתת לי סיור מקיף עם הרבה הסברים. בכל זאת וונציה היא עיר עם היסטוריה מעניינית.

התחלנו את הסיור ובדרך קרו לנו הרבה דברים מעניינים. בהתחלה הוא לקח אותי לראות חנות של חבר שלו שעובד באמנות בזהב. חבל על הזמן מה שהוא עושה שם. אבל הוא עזב את העבודה ויצא החוצה לראות Freestyle. כמובן ששנינו מטיילים עם הצלחות שלנו. היה ממש מגניב לראות איך אנדראה מכיר אנשים ואיך הוא מלהיב אותם בכל הקשור לספורט.

המשכנו בדרכינו ועצרנו לקחת כמה תמונות, פתאום ראינו על דלת ליד הזמנה לתערוכה. נכנסנו ומצאנו את עצמינו במין תצוגה של פרטי אומנות לא ברורים. מה שכן היה ברור שהייתה שם מישהי חמודה. אני ואנדראה זרקנו טיפה את המיני והיא הצטרפה אלינו. ומה מסתבר? שהיא שחקנית אולטימייט. היא נתנה לי אימיילים של הקבוצה שלה (וגם את שלה). זה מדהים לראות איך הפריסבי בכל מקום.

אחרי כמה הברשות ברחוב הגענו לפיאצה המרכזית, פיאצת סאן-פאולו. איזה פאר איזה יופי ואיזה רחבה למשחק. אני הייתי בטוח שאולי נפגוש את גארי, אבל לא....

במקום גארי פגשתי את משפחת הפריסבי מהרכבת. גם טוב. התחלנו לשחק ולא עברו 5 דקות עד ששמענו שריקות וצעקות לעברינו. בלי להבין מה קורה הופיעו שני שוטרים ודרשו מאיתנו ללכת איתם למעצר. כן ממש מעצר. ניסינו להסביר שלא עשינו כלום ושנפסיק לשחק אבל כלום לא עזר. עוד שניה היו שמים עלינו אזיקים. הילדים של כריס (אבי המשפחה) כבר התחילו להיבהל באמת. בעוד שאנחנו עדיין מגחכים על כל האירוע הזה, השוטרים לוקחים אותנו לתחנת המעצר ומתחילים לבקש מסמכים, חתימות, קנסות. לא עזר לנו כלום, הם היו ממש רציניים. למזלינו הם הכניסו את אנדראה לאיזה חדר וכנראה שהוא עם הקשרים שלו בעירייה הבהיר להם את המצב.

שיחררו אותנו בשלום. כמובן שאני זה "אורן גיא מרחוב התפוז מספר 58649 בתל-אביב" (אורן אם אתה קיים סלח לי).

המשכנו לטייל, אכלנו גלידה הזמנו פיצה והגיע שעתי לעלות על המונית הימית לשדה התעופה. אנדראה עזר לי (בריצה) לסחוב את התיקים, ולמרות שהיינו בטוחים שאנחנו מאחרים למונית, אתם יכולים לראות שהייתי שם לגמרי לבדי...עצוב.

הגעתי לשדה התעופה, ואני אחסוך לכם את מה שקרה שם, אבל אתם יכולים לשער שלא ננתי הרבה מנוחה לכל השחקנים הפוטנציאלים שהמתינו לטיסה.

ולסיכום האירוע... שווה ביותר, בקרוב אצלכם!!!

דורי יניב