אז הנה מה שהבנתי פתאום מהספור הזה:

דווקא בחו"ל קרו לי כמה מפגשים מעט לא נעימים עם שחקנים – בגן ששיחקתי בברלין פעמיים צעקו עלי כמה טורקים שהם פה המלכים ושאפסיק לבוא לשם; מקסיקני נעלב ששאלתי אותו בפארק באמסטרדם אם אני יכול להחליף אותו לכמה דק' כי לא היה עוד מקום – הוא הסתכל עלי נעלב ושאל אם זה בגלל שהוא משחק פחות טוב מהשני והתחיל לשחק עם אטרף בעיניים, ועוד ועוד.

בארץ יש כמה דברים חיוביים שמאפיינים את שחקני הפריסבי. המאפיין הראשון הוא החוסר בתחרותיות – ואני מתכוון דווקא לפן החיובי. החוסר בתחרותיות מתבטא קודם כל בנתינת עצות לשחקנים אחרים והנאה שמישהו מולך עושה מהלך יפה. המאפיין השני שנתקלתי בו הוא ההתחשבות באנשים אחרים. מה לעשות, ברוב המקומות שאני ראיתי שיש מולנו מטקות או כדורגל – הפריסבי הם אלו שמצטמצמים – "אשכנזים" בנשמתנו (ככה זה שספורט מתפתח לכל הארץ מהרצליה פתוח...).

צריך לזכור שהצלחת כשהיא פוגעת במישהו (במיוחד שלא משחק), היא כואבת. שמעתי על מישהו שלפני שבוע ניסה בחכמתו להעביר צלחת בין שניים שהלכו על החוף ולאחד נהייתה גבה מעט פתוחה. היום יותר מתמיד, שזה כבר לא חבורה קטנה של אנשים שכולם מכירים את כולם, צריך להיזהר פי 30, ואם משהו בכל זאת קורה – להתנהג כמו בני אדם. אם לא, במדינה שלנו עוד מסוגלת לקום עמותה שתפעל לאסור פריסבי בחופים. מספיק שאיזה ציון ננוס ישמע על מקרה אחד שמישהו נפגע והדרך מפה ועד כתבה מאוד לא אוהדת על "הסכנה החדשה בחופים" מאוד קצרה. תדמיינו לעצמכם: 20:20 בערב, נגמרו הנושאים הראשיים בחדשות ערוץ 2, יוצאים לפרסומות. שניה לפני מופיעה יונית לוי ובקולה הבלתי נסבל מכריזה "ו ג ם! ציון ננוס על הסכנה החדשה בחופים"...
ואחרי הכל, אם תחשבו בעצמכם לרגע, פריסבי בראש קצת יותר כואב מכדור מטקות!